חוות דעת | הקיר הרביעי | LONGLEGS

אני בהלם שהביאו את הסרט הזה לארץ. מידי פעם המפיצים מפציצים ונותנים צ’אנס לסרט שבבירור מיועד לקהל מאוד ספציפי וזה תמיד מדהים, אז תודה ענקית לפורום פילם על ההזדמנות לראות את זה על המסך הגדול.

ואכן, לונגלגס הוא אחד מסרטי האימה הכי מיוחדים שראיתי, ואני אוהב אימה גדול. ניסיתי את כל הסוגים שיש, ובאמת שקשה לי לחשוב על עוד סרט שדומה לזה.

ההחלטה החכמה הראשונה שחברת “ניאון” עשתה בנוגע לסרט הזה, היא קמפיין השיווק הראשוני שלו, שהיה חריג מאוד והרבה יותר מושקע ממה שאנחנו רגילים לו בדרך כלל. מטריילרים וטיזרים קריפטיים, לכתבי צופן על פוסטרים ועד אתר שלם של מידע מזוייף על הרציחות שמתייחסים אליהם בסרט ושלטי חוצות עם מספר טלפון שאם מתקשרים אליו שומעים הקלטה מוזרה של ניקולאס קייג’ בדמות. כל הקמפיין הזה יצר ציפייה עצומה לסרט באינטרנט מצד חובבי אימה בכל העולם, כולל אותי, והוא גם מצביע על כך שניאון האמינו

במוצר מספיק כדי להריץ קמפיין מורכב כזה. בהתחלה, אפילו לא ידעו לאיזה סרט הקמפיין מתייחס. למזלם ולמזלנו, הסרט הוכיח את עצמו (גם בביקורות המוקדמות), ואני מניח שזה השתלם להם בסוף.

בהגדרה הוא סרט “רוצח סדרתי” אבל זה לא מדוייק. לונגלגס הוא בעיקר סרט אווירה. האימה בו לא מגיעה מהנוכחות של רוצח סדרתי בסרט, אלא מהתחושה הלא נוחה (בקטע טוב) שהוא משרה על הצופה ממש מהסצנה הראשונה. אוזגוד פרקינס הוא קולנוען מאוד מסוגנן, מהאנשים האלה שבאמת עושים דברים קצת אחרת. עד עכשיו יצאו לו בתכלס שלושה סרטים (שכתב וביים). הם אמנם שונים בתכלית אחד מהשני, אבל לא מעט האלמנטים הדומים בינהם, מתרכזים בעיקר לאווירה שהוא יוצר משרה בהם. ולונגלגס הוא המורגש ביותר שבהם. אני לא חושב שיש רגע אחד בסרט שמרגיש “נורמאלי”. משהו מרגיש תמיד לא נוח, חריג, הצופה תמיד בכוננות. ולא מדובר במתח שלפני ג’אמפ סקארים, דווקא כאלה אין ממש, הסרט לא צריך אותם.

מבט אחד באינסטגרם של מייקה מונרו, כוכבת הסרט, ואפשר לראות בקלות את הדיסוננס בין השחקנית לדמות של לי הארקר, סוכנת אף בי איי מחוננת עם מידה שווה של אינטואיציה מטורפת ובעיות חברתיות/תקשורתיות. בעולם האמיתי, לא נראה שהיא היתה החברה הכי טובה שלכם. למעשה, נראה שהיא קצת בודדה באופן כללי, מלבד הקשר הטוב שיש לה עם אמה. המשחק שלה בסרט פשוט מצויין. ההבעות, התנועה והדיבור שלה הופכים את הדמות לאחת מהמיוחדות שנראו לאחרונה. וניקולאס קייג’. מישהו שאל אותי שלשום אם זה רק תפקיד לא שגרתי שלו, או תפקיד חייו. במקרה של שחקן מגוון כמוהו, קשה לי להחליט אם זה ה-תפקיד-חייו אבל מה שבטוח — ככה לא ראיתם אותו מעולם. הוא התמסר לדמות המוזרה הזאת לגמרי. מסופר שמייקה מונרו חזתה בדמותו בפעם הראשונה במהלך צילום של סצנה, מהשוק קצב הלב שלה עלה ל-180 פעימות בדקה.

עוד דבר שמייחד את הסרט, ואולי זה שתורם הכי הרבה לאווירה בו, הוא כל מה שקשור לתמונה וסאונד. הפסקול המינימליסטי, האלקטרוני והמצמרר נוצר על ידי יוצר בשם “זילגי”, שאין עליו מידע בשום מקום. אמת. ראיתי. ניסיתי לחפש, וגם בביקורות אחרות נראה שאנשים לא סגורים על מי זה באמת. הניחוש שלי הוא שזה אחיו של אוז פרקינס, אלביס, שהלחין את שני סרטיו הקודמים.

הצילום בסרט הוא ברמה מאוד גבוהה, וייחודי מאוד. המעבר בין שני יחסי מסך (ריבועי ומלא), הפריימים הלא שגרתיים, התזוזות העדינות מאוד — הכל מכניס את הצופה לאותה אווירה נפלאה ולא נוחה שהזכרתי קודם.

לסיכום — לונגלגס הוא לא סרט לכל אחד, אבל כל אוהב אימה ומותחנים פסיכולוגיים, בעיני, יאהב אותו מאוד. זה סרט שנשאבים לתוכו. מה גם שסינמטית — הוא פשוט ממתק שנראה ונשמע כל כך טוב.